תמכו בספר האומץ!
תמכו בפרויקט ההדסטארט של אייל בן משה בהוצאת גרילה תרבות

 

 
הוצאת גרילה תרבות שנוסדה בשנת 2007 הוציאה עד היום למעלה מעשרה כותרת מצליחים, שרובם ניתנים להורדה חינמית ביניהם תוכלו למצוא את "שירה מפרקת חומה", "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה", "אנרגיות טובות", "שירת האוהלים", כתב העת "לרוחב", שתי האסופות של קבוצת השירה "ערס פואטיקה" ועוד. לאחרונה החלטנו גם לסייע לסופרים ומשוררים צעירים/ות להוציא את הספר הראשון. הפרויקט הראשון עם ספרה של עדי קיסר "שחור על שחור" נחל הצלחה גדולה. כרגע אנחנו יוצאים בפרויקט חדש שמבקש לסייע לסופר אייל בן משה מנתניה להביא ספר רעב, ונושך מהשכונות של נתניה אל תוך הקאנון הישראלי!
 
תוכלו לקרוא דברים שכתב הסופר מתי שמואלוף: לפני כתשע שנים הכרתי את הכתיבה הנפלאה של אייל בן משה, עם הגיבורים שחיים בשכונות של נתניה, בגטו שלא נותן להם לצאת. לשמחתי ערכתי קטע מתוך רומן הביכורים שלו בתוך "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד - הוצאת ספרים). כיום אייל בן משה מבקש את העזרה של כולנו, בכדי להוציא את הרומאן כולו, בעריכת מואיז בן הראש. יש לכם אפשרות לתמוך ביצירה מזרחית, פריפריאלית, אמיתית, ולהיות חלק מהשינוי המתחולל בספרות הישראלית.

 

על הספר

ספר האומץ מתרחש בשכונה בדרום נתניה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ומספר על אמיר, נער בן 17

שנשאב למסע נפשי בו מתעצבת אישיותו לאחר שסנדרה, בה הוא מתאהב, דוחקת בו לנקום בשלושה נערים

שתקפו אותו מינית.

חלקו הראשון של הספר פורסם בהוצאת עם עובד בקובץ תהודות זהות - הדור השלישי כותב מזרחית.

הרומן המלא עתיד לראות אור בהוצאת גרילה תרבות בעריכת המשורר והסופר מואיז בן הרוש.

למה אני פונה אליכם

רק בעזרתכם אוכל להגשים את החלום הגדול שלי להוציא לאור את הרומן ספר האומץ במלואו, אותו כתבתי

במשך 10 שנים, ואחר כך להמשיך לכתוב את הרומן השני, השלישי ועוד.. (בתקיות המחשב יש לי רעיונות לעוד 8

רומנים).

עלי

שמי אייל בן משה, בן 38,יליד נתניה, ביום אני עובד בחברה לשיווק בינלאומי באינטרנט, ובלילה אני שוקד על

יצירת עלילות טבולות בשמש ים תיכונית בסטודיו שלי.

במהלך השנים כתבתי סיפורים קצרים ומאמרים שהתפרסמו בכתבי עת לספרות כמו עיתון 77 ומעיין, העוקץ

ותסריטים שעמדו בפני הפקה. כולם התרחשו בשכונה בה גדלתי, אזורים בנתניה, שכונה שמגרש המשחקים שלה

הוא חוף ים. אני נוהג כך משתי סיבות. 1. לגמרי מסיבות אישיות. דמיונות הילדות שלי משתוקקים להגיע אל

הדף. 2. אלו נושאים ונופים שכמעט לא נוכחים בספרות הישראלית, וכתיבה פרוזאית עליהם יכולה לתת אור על

תהליכים חברתיים שמתרחשים בחברה הישראלית.

אז מה אני צריך כדי להוציא את כתב היד לאור

30,000 ₪ לצורך:

· עריכה מקצועית

· עריכה לשונית + האחדה לשונית

· הגהה

· עימוד +עיצוב + כריכה

· הדפסת ספר בפורמטים שונים

למה להשקיע בספר

בהשקעה ביצירה זאת, אתם לוקחים חלק פעיל ביצירת ספרות ישראלית חדשה ומקורית במקום להיות מובלים

ע"י "מובילי טעם" מהוצאות הספרים הותיקות.

הנושאים והנופים הכלולים בספר אינם נוכחים בסיפורת הישראלית, למשל התבוננות בילדות בשכונה בדרום

נתניה.

הוצאת ספר זה לאור תיתן לי פנאי להתחיל ולכתוב את הרומן השני.

חלק ראשון

א

החוף ריק. בודד כמוני. בדיוק כמו שרציתי. רק ככה אני יכול להסתובב בלי הפרעות, להיות רגוע ולעשות בדיוק מה שאני רוצה.

כי אף אחד לא מוציא את התחת שלו מהבית בגלל המלחמה המוזרה הזאת, וזה טוב בשבילי.. כי כשיש אנשים בחוף, זה כמו

מלחמה.

בלילה יש כאן הרבה מהשכונה שבאים לראות את הפטריוט מורידים את הסקאדים. הם לא ראו כלום. מפגרים, מהבולים, אין

להם מה לעשות, ככה לבוא באמצע הלילה ועוד אין שומדבר. אבא שלי בחיים לא היה בא לפה. אף כלב לא היה גורם לו

להסתובב עם כל השכונה. זה לא שאני לא משחק אותה גבר, אני זוכר איך בפעם הראשונה שהופעלו הסירנות מעל גגות בית

הספר, הרגשתי שהבפנים שלי מתכווץ מרוב פחד. וכשהמסכה הייתה על הפנים שלי הייתי לחוץ שהיא לא אטומה מספיק, ואם

תהייה התקפה ביולוגית אני מת. אבל מההפגזה השנייה, שלא לדבר על השלישית, ובמיוחד כשראינו הרבה אנשים עולים על

הגגות כדי לחפש סקאדים בשמים, התחלתי לשים זין. אמא שלי לא רצתה להפסיק לראות שושלת.

אני עומד על הצוק ובוחן טוב טוב את כל הפינות מאחורי הצוקים שבחוף. בודק אם אין שם נרקומנים, ילדים, זוגות שבאו

להתחרמן שם, או טביעות רגלים של דייגים על החול. אני מביט רחוק טוב – טוב לשני הכיוונים. החוף ריק. אין איש שנושם את

האוויר שלי עכשיו.

כל אחד שיהיה בחוף יכול להרוס לי הכול. רק בגלל זה - גם שאני בטוח שעכשיו, שיש מלחמה, וכולם לא יוצאים מהבתים

שלהם, ואין סיכוי שיהיה מישהו על החוף - אני לא רוצה לקחת שום סיכון. אני רוצה לדעת בוודאות שהחוף ריק לגמרי. נטוש.

ערירי כמוני. אני רוצה שהפעם אני והחוף נהיה ממש דומים, חברים, או אחים. כמו פעם בקיץ בקטעים שבין חוף איזורים

לסירונית, שהלכתי יחף על החוף והיינו רק אני השמש החול והמים. השמש מיסטלה לי את המוח ולקחה אותי לדמיונות שלי,

איפה שתמיד טוב לי, ששם אני מישהו אחר לגמרי. אך בכל פעם שמישהו עבר. זה ניגמר, וחזרתי לפה.

אני ממשיך להסתכל ולבדוק את החוף, ורואה רק את כל כתפי הזפת והקרשים שנסחפו מהגאות של הלילה. הם חלק קבוע של

החוף. כשבקיץ הטרקטור של העירייה מנקה אותם, אני יודע שבאו זרים לחוף.

אנא שתפו בבקשה!!! שיהיה בהצלחה!!!