עדי עסיס, ללא כותרת, העוקץ 

 

 

 
עיניים רעבות של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ' מארחות שירים מתוך כתבי עת חדשים, והפעם:
 
דבר מנקה התיכון / עמית מאוטנר
 
מַה שְׁלוֹמִי?
הַזֶּבֶל שֶׁל שָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
הוּא אוֹתוֹ זֶבֶל שֶׁל עַכְשָׁיו.
הִיא וַאֲנִי מְקַבְּלִים אוֹתוֹ חֲצִי מִשְׂרָה,
אָז לָמָּה הִיא מְקַבֶּלֶת יוֹתֵר? בִּגְלַל שֶׁמַּפְיָה פֹּה.
הוּא חָבֵר שֶׁל הוּא מֵהַחַמוּלָה שֶׁל הַהוּא. וְהוּא
יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ מֶלֶךְ, מַחְלִיט
בְּאֵיזֶה אִטִּיוּת הַגִּילְיוֹטִינָה תַּעֲבֹר עַל הַצַּוָּאר.
בִּקַּשְׁתִּי יְשַׁלֵּם לְפִי שְׁטָחִים, אָז הוּא סִפֵּחַ לִי שְׁטָחִים
חֲדָשִׁים, שְׁתֵי כִּתּוֹת גְּבוֹהוֹת, אֲבָל שִׁלֵּם לְפִי שָׁעָה.
בִּגְלַל שֶׁיֵּש לוֹ קֶשֶׁר לַסּוּדָנִי שֶׁרוֹצֶה לִגְמֹר מֻקְדָּם,
עָשָׂה אוֹתִי אַב בַּיִת, שֶׁאֶשְׁמֹר אֶנְעַל אֶת כֹּל הַמְּקוֹמוֹת.
 
מתוך: "עבודת גילוי", פרויקט חדשני המבקש לחשוף את האמת על מה שנעשה במקומות עבודה; עורכים [בכישרון רב, יש לומר, למרות כמה בחירות צפויות מדי של יוצרים]: מתי שמואלוף ותהל פרוש, גרילה תרבות, קיץ 2012, עמ' 61. עמית מאוטנר הוא מורה לתיאטרון בבית ספר בגדרה; סגנון כתיבתו הוא כשל משורר-שחקן, ואני מקווה כי יאזור אומץ לאסוף את שיריו הפזורים לכדי ספר שירים שלם אחד. זה יותר מתיאטרון של איש אחד - ויסלח לי אלי אביר הקורא כאן - משום שמאוטנר נכנס כאן לעורו של "מנקה התיכון"; נוטל ממנו את העגה ומדבר בה ("היא ואני מקבלים אותו חצי משרה"; "הוא חבר של הוא מהחמולה של ההוא"; "בקשתי ישלם לפי שטחים" ועוד) אך יחד עם זאת מצליח ליצור כאן דבר מה אותנטי, ולעתים זה כל הסוד הפשוט-גדול של האמנות, ולהעמיד שיר נהדר, רב שכבתי (מיהו זה שיושב בירושלים כמו מלך? ראש מחלקת החינוך? שר החינוך? ואולי מי שנמצא מעליהם בהיררכיה; ומהם השטחים המסופחים מלבד שתי הכיתות הגבוהות? האם לפנינו שפת כיבוש של נפש העובד?), שעוצר בדיוק במקום המדויק לו: "עשה אותי אב בית, שאשמור אנעל את כל המקומות", למרות שבעצם כתיבת השיר הוא למעשה פותח אותם לרווחה, כעבודת גילוי.
 
 

המדור התפרסם לראשונה ב"זו הדרך", גיליון 42, 24 באוקטובר, 2012